כמדי יום ראשון בחצות הלילה פותח אריה מונק את תוכניתו 'ידיד נפש' במונולוג איכותי ומרגש. השבוע לאחר חג הפסח הביא עמו הפתיח גל עצום של שיחות מאזינים שרצו להודות, להציג עמדה ולפרוק את אשר על ליבם.

האזינו:

עוד חג פסח נוסף לנו לחיים, עוד ליל הסדר התווסף לנשמתנו.

חגים אינם עוברים, החגים נוספים, אינו דומה אדם שעברו עליו עשרים פסחים לאדם שעברו עליו שלושים פסחים. כל זאת בתנאי שיש משמעות ולמידה מכל חג.

ברוך ה' זכינו לשבת בליל סדר כבני מלכים ממש, עם היכולת לקיים בהידור מצוות אכילת מצה, והגדת לבנך – סיפור יציאת מצריים, זכינו לשתות ד' כוסות, לקיים מצוות מרור, ולקנח בשולחן עורך כבני חורין.

ביום שלישי של חול המועד בשעה 12.30 בלילה הלב דחף אותנו לגשת לכותל… להגיד תודה לאבא שבשמים.. לבוא אליו בלי שום בקשות, רק להגיד שתי מילים.. אבא תודה. תודה על היכולת לקיים את מצוותך, תודה על השפע הרב שהשפעת עלינו ברוחניות ובגשמיות תודה אבא על כל הטוב שאתה נותן לנו…

חלק מהתענוג היה לפגוש בשעה שתים בלילה משפחות שלמות שבאות לכותל, להודות לקדוש ברוך הוא..

כמה מרגש…..

בוודאי אתם שואלים את עצמכם מאזינים יקרים מדוע אני חוזר למשהו שכבר עבר, עכשיו לכאורה הזמן לחזור לשגרה, זהו נגמר היה למה להתקע שם.

על זה אני רוצה לדבר היום, על ההתייחסות שלנו לארועים, על נתינת משמעות לעשייה שלנו ולחלופין על מה שקורה לנו.

הזכרתי בעבר בשידור בשם החפץ חיים שאמר שבעבר, אם היה קורה רעידת אדמה בקצה העולם, היו מדברים מזה כמה שנים!!!

בימים שלנו, אם זה בכלל תופס, זה דועך אחרי שעה.

לצד הדברים הנפלאים שהיו לנו בחג הזה, קרו מספר ארועים קשים ומחרידים, איבדנו את אחד מגדולי הדור, מרן הגאון ר' שמואל הלוי וואזנר, בשביעי של פסח התייתמנו מהגאון הגדול, ר' חיים גריינמן איש שכולו תורה וחכמה, גם נערה בת 17 שהלכה להתפלל בשביעי של פסח התמוטטה ונפטרה בחזרתה מבית הכנסת, וגם ילד בן 12 נפטר בחטף.

ארוע רודף ארוע, ארוע משכיח ארוע…

באותו לילה של הלוויה- זו של הרב וואזנר חזרתי מהלוויה כמו רבים וטובים, אך לא מצאתי מנוחה לנפשי, מהמקום בו הייתי בלוויה ראיתי כמעט הכל. ישבתי וכתבתי טור דומע, טור שנכתב מהמקום העמוק שבלב.
אקריא לכם חלקים ממנו
—–

הרהורים בעקבות המחדל הענק שגבה את חייו של מרדכי גרבר.

הייתי שם באשכבתא דרבי בין 100,000 איש שבאו לחלוק כבוד אחרון לפוסק הדור הגר"ש הלוי וואזנר, התמקמתי עם ילדי בבית הכנסת חסדא, ממש מול בניין מספר 19 שברחוב הרב דסלר. בפנים בית המדרש ישבו עשרות מתלמידיו של הגר"ש, חלקם קוראים תהילים וחלקם מעיינים בספרי הלכה שונים. בניגוד להתנהגות המכובדת והראויה שבתוך בית המדרש, מהחלון נבטו מחזות קשים מאד. בניין 19 הוא בניין בין שתי קומות, שגילו עומד בערך על 70 שנה אולי יותר, מאות אנשים טיפסו על גגו, ראיתי בעיני את האסון קרב ובא, לא היה לי ספק שגג הבניין לא יוכל להכיל את המשקל העצום שעלה עליו. אברך חסידי שחלק איתי מקום בחלון הצר, הפציר בי תתקשר למשטרה עוד רגע יש פה אסון !!!, הסברתי לו שהמשטרה במקום אך אינה מצליחה להוריד את הבחורים שהגיעו לשם לראות את הלוויה. ואז זה קרה, אבנים מהגג נפלו על אנשים שעמדו במרפסת, צעקות הצלה! הצלה! נשמעו מכל עבר, אווירת פניקה, מישהו בקהל הרציני שבתוך בית הכנסת חסדא התחיל להגיד תהילים וכולם אחריו, דרמה של ממש, ואת כל זה אני רואה בעיני מתרחש ממש כפי שחזיתי שיקרה. לא היתה שאלה אם זה יקרה אלא מתי זה יקרה.

השוטרים ניסו שוב ושוב להוריד את הבחורים/ילדים/שוטים מגג הבניין, אך אלו התווכחו והשפילו את השוטרים, מהמרחק הקטן שבין חסדא לבניין ממול קלטתי את אחד הוויכוחים של נער כבן 14 שסיכן את חייו, עם שוטר שבא להגן על חייו, אין לי מילים, בושה וחרפה!! השוטר מסביר לנער, אתה מסכן את חייך, רד בבקשה למטה, והוא לעומתו, אל תגיד לי מה לעשות, לך מפה, אתה מפריע לי לראות. השוטר עזב אותו ופנה לנער אחר שסיכן את חייו, בסופו של יום הגג נשאר עמוס והאסון קרה.

אינני נוהג להאשים/להתלונן, זה לא אני, אך מתחילים לדבר על המחדל העצום שבניהול הלוויה הזו, הלוויה הראשונה בהיסטוריה של הציבור החרדי שגבתה חיי אדם. בעיני חלק מהמחדל הוא בהתנהגות חלק מהציבור שלנו, אני יודע שזו אמירה קשה מאד, אך כשחיי אדם על המשקל, כשאלמנה ממררת בבכי על מות בעלה, שבסך הכל הלך לחלוק כבוד אחרון לרבו אהובו ולא שב הביתה, גם מילים קשות צריכות להיאמר.

כיצד ייתכן חוסר משמעת כל כך גדול מול סדרנים/שוטרים שבאים להגן על חייך, היכן אתם ההורים, אין לכם שום אחריות על חיי ילדכם ???

מדוע אתם מאפשרים להם להתנהג בצורה רדודה כזו, מדוע הילדים שלכם לא יכולים להיות צמודים אליכם בכל מהלך הלוויה???

האם להגיע ללוייה של גדול הדור, זה לטפס הכי גבוהה שאפשר???

האם זהו הרצון של הרב וואזנר, שאותו אתה מלווה עכשיו?

בעיני, להגיע ללוויה ולטפס פיזית הכי גבוה, תוך סיכון חיים, זו רדידות! זה לרדת למקום הנמוך ביותר שיהודי יכול לרדת אליו!

הטיפוס הרוחני האמיתי, היא חשיבה על 100 שנות תורה שנפרדו מאתנו, הבנת החיסרון העצום בהסתלקות אחד ממגיני הדור, חשיבה על כך שבשלוש שנים האחרונות אבדנו שלושה גדולי דור!! זה לטפס גבוה. לקרוא תהילים לעילוי נשמת זה לטפס גבוה. להבין את יתמות דורנו, לרעוד מפחד מהבאות, זה לטפס גבוה.

קשה לי לכתוב דברים אלו, אך בעיני המחדל הגדול טמון בחוסר חינוך ראוי, זהו המחדל שעליו צריכים לדבר. ברור שגם בניהול (בחוסר ניהול) מהלך הלוויה היו כשלים רציניים מאד אך את זאת אשאיר לאחרים.
לדעתי חייב לקום עוד היום גוף מקצועי ואחראי שינהל ארועים בסדר גודל כזה בצורה שכולם ישובו לביתם בשלום. אני בטוח שזה ניתן. בעולם הגדול מנהלים ארועים גדולים בעשרת מונים בהצלחה משום שיש הכנה מראש ויש סדר ומשמעת.

אך הדבר העיקרי הוא חינוך ילדנו לערכיות ולא לרדידות, להבין את המשמעות העמוקה של כל ארוע בחיים ולא להיתפס לדברים הפחותים שבארועים. אין ספק שאם כולנו היינו מתנהגים בצורה שונה, לא היינו זקוקים לומר "ידנו (לא) שפכו את הדם הזה"

התגובות שקיבלתי בעקבות הטור, ברובם, היו חיוביות, אך נשמעו גם קולות, אמנם לא על הטור שלי, שמספיק כבר עם שנאת האחים הזו ושדי להלקאות העצמיות ועוד דברים שלא מכבדים את כותבם.

הקושי שלי לחזור לשגרה, כשאלמנה ממררת על מות בעלה, על ילד חמד בן שנה וחצי או יותר שמחפש את אבא שלעולם לא יחזור.

על כלה שהתכוננה לעמוד תחת חופה בעוד שבועות ספורים ועכשיו היא מלווה את חתנה לקבר…. מטריד את מנוחתי.

מה קרה לנו? כיצד הפכנו לבני אדם שארועים קשים כל כך, תופסים לזמן קצר כל כך? מה קרה לנו.

לחצו להאזנה לתוכנית